לפעמים, בפגישת הגישור הראשונה, עולה השאלה איך אפשר בכלל לשבת ולדבר על העתיד – חלוקת הרכוש, הטיפול בילדים, כשהכל עדיין כל כך כואב? זו שאלה טובה, וחשוב לדבר עליה, כי לתזמון יש השפעה מהותית על ההליך ועל התוצאות שלו. כמגשרת, אחד התפקידים המרכזיים שלי הוא לעזור לכם להבין איפה אתם נמצאים על ציר המוכנות, ולמצוא את הקצב שנכון לשניכם.
פרידה היא לא אירוע טכני, אלא תהליך פסיכולוגי עמוק. חוקרות בתחום הפרידה והגירושין, למשל ד"ר סוזן זיידל, הצביעו על כך שפרידה דומה לתהליך של אבל. אנו מתאבלים על פירוק התא המשפחתי, על אובדן החלומות המשותפים ועל שינוי הזהות שלנו. האתגר הוא שבעוד שהרגש זקוק לזמן, המציאות דורשת החלטות – במיוחד בכל הנוגע לילדים. הבנת שלבי עיבוד האבל שהותאמו לעולם הגירושין עוזרת לאבחן את מידת הבשלות לתהליך.
1. שלב ההתלבטות: הנדנדה הרגשית
בשלב הזה, הפרידה נמצאת עדיין בעיקר במישור המחשבתי (אצל אחד מבני הזוג או שניהם). הוא מאופיין באמביוולנטיות; מצד אחד תחושה של "די, אי אפשר יותר", ומצד שני פחד מהלא-נודע ורצון לתת עוד הזדמנות.
האם להתחיל גישור בשלב זה? בדרך כלל לא. בגישור אנחנו בונים את המחר, ובשלב ההתלבטות המבט עדיין מופנה פנימה, אל תוך הקשר. בשלב זה כדאי לשקול ייעוץ זוגי או אישי כדי להגיע להחלטה מגובשת.
2. שלב ה'עיכול' ופער המוכנות
במקרים רבים, בני הזוג לא מגיעים לנקודת ההחלטה יחד. לרוב יש צד אחד שיוזם – זה שכבר עבר תהליך פנימי ארוך ומוכן לצאת לדרך, ומולו עומד זה שהבשורה נחתה עליו כרעם ביום בהיר וזקוק לזמן כדי לעכל את המציאות החדשה. במקרים כאלו חשוב לזהות ולהכיר בפער המוכנות.
3. שלב ההשלמה וההיערכות (Acceptance):
השלב הזה מתחיל כשהמציאות מחלחלת. זה לא אומר שהכאב נעלם, אבל זה אומר ששני הצדדים מבינים שזה קורה, מקבלים את המצב ומוכנים לבנות את מפת ההורות ולחלק משאבים בצורה שקולה. זה לרוב הזמן האופטימלי לגישור.
אבל מה עושים כשיש פער במוכנות? האם צריך לחכות עד ששניכם תהיו בשלב ההשלמה? בגישה שלי, לא מומלץ 'לדחוף קדימה' בכל מחיר, אבל גם לא לקפוא במקום.
מצד אחד, אם אחד מבני הזוג נמצא בטלטלה רגשית חריפה, לפעמים הדבר הנכון הוא לחכות מעט – אי אפשר לצפות מאדם שמרגיש שעולמו חרב עליו לקבל החלטות רציונליות ושקולות. ההמתנה הזו היא השקעה ביציבות של ההסכם העתידי שלכם. במקרים כאלו, אולי אפנה לליווי רגשי קצר ונחזור לשולחן כששניכם מסוגלים לראות את המחר.
מצד שני, המתנה ארוכה מדי עלולה להוביל להסלמה, למתחים בבית ולפגיעה בילדים. לכן, אני מחפשת את שביל הזהב בין רגש לפרקטיקה, באמצעות:
- הכרה בפער: בחדר הגישור אני נותנת מקום לעובדה שאתם נמצאים בשלבים רגשיים שונים. עצם ההכרה הזו – שהיוזם מבין שהצד השני צריך רגע לנשום, והשני מבין שהיוזם זקוק לוודאות – כבר מורידה את מפלס הלחץ.
- התקדמות בצעדים קטנים: במקום לנסות לפתור הכול בבת אחת, נתחיל מהסכמות זמניות או מנושאים פחות טעונים. זה עוזר לבנות אמון ומאפשר לצד שזקוק לזמן 'להתרגל' למציאות החדשה בצעדים מדודים.
- הגישור ככלי לעיבוד: לפעמים, הגישור הוא כלי שעוזר להגיע להשלמה, ולא רק התוצאה שלה. הוודאות הטכנית מרגיעה את הסערה הרגשית, ודווקא בניית ההסכם (איפה הילדים יהיו? מה קורה עם הבית?) היא זו שעוזרת לצד שעדיין לא השלים עם המצב להתחיל לעכל את המציאות.
השורה התחתונה:
גישור הוא מקום שבו אפשר להתחיל לעכל את המצב דרך בניית ודאות. אין 'זמן מושלם' להתחיל, אבל יש 'זמן נכון'. בגישור אצלי, אנחנו נחפש יחד את האיזון הזה – נכבד את הצורך בזמן לעיכול והשלמה, ולצד זאת נתחיל לבנות בזהירות ובאחריות את הקרקע היציבה שעליה תעמדו מחר.