אחד המושגים שמעוררים הכי הרבה מתח בחיים הארגוניים, ובבתי ספר בפרט, הוא התקנון. היחס אליו מתחלק בדרך כלל לשני מחנות: אלו ששונאים אותו ורואים בו כלי משמעתי מיושן, ואלו שנאחזים בו בכל כוחם כפתרון לכל בעיה ("זה הרי כתוב בסעיף 4 ב' בתקנון!").
בעיניי, שני המחנות מחמיצים את המטרה. מצד אחד, תקנון שנכתב לפני שנים על ידי ההנהלה ושוכב בקובץ שאיש לא קרא הוא אשליה של סדר. מצד שני, קביעת גבולות באופן משותף היא קריטית ליצירת ודאות, ביטחון ותשתית עבודה יציבה. כדי לגשר על הפער הזה, עלינו להבין את הקשר שבין האמנה הערכית לבין התקנון הפרקטי.
בין אמנה לתקנון: פירוק והרכבה של המושגים
בתי ספר רבים משקיעים באמנות חגיגיות – כרזות המדברות על ערכים כמו "שיח מכבד" ו"דיאלוג". האמנה מייצגת את הזהות שלנו, את הכוונות והצרכים; בנייתה דורשת שיח עמוק וסקרנות. לעומת זאת, היחס לתקנון הוא לרוב כאל סט נהלים טכני שנועד "לפתור בעיות" ללא צורך בשיח ערכי מורכב.
אבל כשהאמנה נשארת הצהרתית ומנותקת מהתקנון היומיומי, נוצר ואקום. אמנה ללא תקנון היא חסרת שיניים, אך תקנון ללא אמנה הוא מנגנון קר ומנוכר. תקנון שאינו נבנה מתוך מחשבה מעמיקה על הערכים הוא אוסף ריק של כללים שכנראה לא ייושמו. כדי שגבול יהיה אפקטיבי, הוא חייב להיות ביטוי מעשי של הערך שבו אנו מאמינים.
בין אתיקה של צדק לאתיקה של דאגה
במסגרת עבודת הדוקטורט שלי, חקרתי מושג שבעיניי הוא המפתח לפתרון המתח הזה: המעבר מאתיקה של צדק לאתיקה של דאגה (Ethics of Care).
בעולם המשפטי והארגוני הקלאסי, אנו פועלים לפי "אתיקה של צדק" – הכללים הם עיוורים, חלים על כולם באותו אופן, והמטרה היא אחידות. "החוק הוא חוק". אבל בבית ספר אנו עוסקים בבני אדם ובמערכות יחסים. כאן נכנסת האתיקה של דאגה. היא אינה מבטלת את הכללים, אלא שואלת שאלות על הקשר (Context): "מה האדם הזה צריך עכשיו?" ו"איך הפעולה שלנו תשפיע על מערכת היחסים?".
כשאנחנו בונים מערכת גבולות מתוך אתיקה של דאגה, המטרה היא לשמור על הקשר. אנו מכירים בכך שכל מורה הוא שונה וכל תלמיד הוא עולם ומלואו, ולכן אי אפשר לפעול תמיד "לפי הספר", או התקנון, כשהספר לא מכיר את הנפשות הפועלות. לכן, אני סבורה שהתהליך צריך לנוע מהאמנה אל התקנון, ומציעה שהשם הכולל למהלך הזה יהיה תיאום ציפיות.
מסמך תיאום ציפיות אפקטיבי הוא כזה ש:
- נכתב יחד: הוא צומח משיח של הסכמות בין מורים, ולפעמים גם הורים ותלמידים. כששותפים לכתיבה – מודעים לסעיפים ומחויבים להם.
- הוא ביטוי של פרקטיקה הנובעת מערכים: אם הערך שלנו הוא "פיתוח לומד עצמאי", תיאום הציפיות יגדיר אילו "שורות קוד" בהתנהגות שלנו יממשו זאת. לעומת זאת, אם לא הסכמנו על הערך (למשל למה חשוב לנו מרחב מוגן ללא מסכים) התקנון שקובע האם מותר לתלמידים להשתמש בטלפונים ובאיזה אופן ייתפס ככפייה וייצור התנגדות.
- מאפשר שיקול דעת: הוא מגדיר גבולות שבתוכם ניתן לפעול בגמישות. הוא נותן למורה את הביטחון לפעול, אך גם את המרחב לראות את הילד שמולו.
השורה התחתונה:
אל תכתבו תקנון כדי לצאת לידי חובה, וגם על תטילו על כתפיו את מלוא כובד האחריות. תשתמשו בו כדי לייצר בהירות. כשאנחנו הופכים את התקנון לתיאום ציפיות חי, שמתעדכן ונושם מתוך הערכים שלנו, הוא הופך להיות המצפן המשותף שלנו.