
הסכמות בארגונים וקהילות
-

לא רק דיבורים: המתודולוגיה שהופכת שיח שיתופי למסמך עבודה
אחת ההתנגדויות הנפוצות ביותר לבניית הסכמות בארגונים נשמעת כך: "ברגע שפותחים את זה לדיון – זה לא נגמר". מאחורי המשפט הזה מסתתר חשש עמוק ומובן מאובדן שליטה, מטשטוש סמכות ומהפיכת כל החלטה לזירה מתישה של דרישות סותרות. החשש הזה אינו תיאורטי; מערכות רבות חוו תהליכים שיתופיים שהפכו למעייפים או חסרי תוצאה. אבל הבעיה אינה בעצם
-

המילים שמאחורי הכללים: מאמנה ותקנון לתיאום ציפיות דינמי
אחד המושגים שמעוררים הכי הרבה מתח בחיים הארגוניים, ובבתי ספר בפרט, הוא התקנון. היחס אליו מתחלק בדרך כלל לשני מחנות: אלו ששונאים אותו ורואים בו כלי משמעתי מיושן, ואלו שנאחזים בו בכל כוחם כפתרון לכל בעיה ("זה הרי כתוב בסעיף 4 ב' בתקנון!"). בעיניי, שני המחנות מחמיצים את המטרה. מצד אחד, תקנון שנכתב לפני שנים
-

בין חדר מיון לרפואה מונעת: בניית הסכמות כחוסן ארגוני
בתי ספר, בדומה לארגונים מורכבים ודינמיים אחרים, נחווים לא אחת כסביבה שפועלת במצב חירום מתמשך. השגרה היומיומית בהם מורכבת מרצף של אירועים דחופים: הורה כועס בטלפון, אירוע משמעת בהפסקה או מורה שמרגישה שחצו את הגבול שלה. בתוך המציאות הזו, הצוות החינוכי פועל לעיתים קרובות כמו צוות בחדר מיון: הוא נדרש לקבל החלטות במהירות, לעצור הסלמה,
